יגאל שטארק – נסיקה להצלחה

מי שלא קרא את שלושת הפוסטים על שיפור אישי, אני מאוד ממליץ לקרוא אותם, לפני שממשיכים לפוסט זה.

הנה הקישורים אליהם:
איך אנחנו נהיים עצמנו – מהי התפתחות אישית, חלק א’
האם אפשרי להיות עצמך – מהי התפתחות אישית, חלק ב’
כיצד מתרחש שינוי ושיפור – מהי התפתחות אישית, חלק ג'

אחד מהאספקטים של שיפור אישי, הוא המודעות לתהליכים שקורים לנו ולדברים שאנו מבצעים במהלך החיים, בצורה אוטומטית. ישנם הרבה מאוד דברים שלמדנו לבצע ואפילו להרגיש, במהלך תהליך הסוציאליזציה. למדנו מהם רגשי אשמה ומתי צריך להרגיש אותם, למדנו מהו עלבון ומתי צריך להיעלב, למדנו מתי צריך לכעוס ומתי לא. כל התגובות שלנו לאנשים אחרים וכל וצורת הביטוי שלנו, אלו דברים נלמדים. אפשר לראות זאת בקלות על ידי התבוננות בתרבויות שונות. כל חברה מחנכת את חבריה להתנהג ולהגיב בצורה שונה לסביבה. בחברה המערבית נהוג לכעוס, להיעלב או להיפגע ממישהו שמטיח בך קללות. לעומתם במזרח הרחוק, נהוג לרחם על אדם שמקלל ואומר דברים לא נעימים, אבל לא להיעלב ממנו ולא לכעוס עליו.

אילו היום היו נותנים לנו את הבחירה האם לאמץ או לא לאמץ דפוס פעולה כלשהו, למשל של עלבון, כתגובה לאנשים אחרים, היינו חושבים פעמים האם זה מועיל לנו או לא. אבל אין לנו את הבחירה הזו. אנשים נעלבים כמובן מאליו. כל אחד, בהתאם לערכים שלו ובהתאם לאיך שחונך. לכל אדם יש כפתור שאם לוחצים עליו פעם אחר פעם, התגובה תהיה זהה פעם אחר פעם. כולנו נמצאים בתוך כלוב התגובות האוטומטיות שלנו. כל אחד והתגובות שהכפתורים עליו מפעילים.

כל אחד ואחת מאתנו, הוא "העבד" של תהליך החינוך ושל כללי החברה שהפנים לתוכו.
לא בהכרח כל דפוס אוטומטי, הוא "רע" לנו. חלקם בהחלט מסייעים לנו ומקלים על החיים, אבל חלקם מפריעים לנו להיות מאושרים, לתקשר בנינוחות עם אנשים ולהגיע למטרות שלנו בחיים. הדבר המפחיד יותר, הוא שאנו מריונטות שכל חייהן, זו תגובה בלתי מודעת לגירויים של הסביבה. תגובה, כפי שלמדנו להגיב אותה.

כל אדם שנמצא על דרך השיפור האישי, חייב לאמץ לעצמו מנגנון נוסף, שבעזרתו ילמד להשתחרר מהמקובעות לדפוסי הפעולה והמחשבה שלו, לשים אותם תחת מבחן ולהחליט האם הם עוזרים לו ומתי. ברגע שיקבל שליטה על אותם הדפוסים שעד היום בוצעו בצורה אוטומטית, כמובן מאליו, כתגובה מוכנה, יוכל לקבל הרבה יותר בחירה בחיים שלו, להפסיק להיות מריונטיה. אם ירצה, אף יוכל "לתכנת" את עצמו מחדש לחיים הרבה יותר מאושרים, נעימים ולהיות בעל יכולת להשיג בצורה הרבה יותר קלה את מטרותיו.

מנגנון הפקפוק
המנגנון שמאפשר להשתחרר מהדפוסים שמקבעים אותנו, נקרא מנגנון הפקפוק. להשתמש במנגנון, פירושו לזהות את המובן מאליו, את מה שנעשה בצורה אוטומטית ולא מתוך החלטה מודעת ולשים אותו על מזבח המבחן. לפקפק בצורך של כל דבר שאנו עושים לא מתוך החלטה מודעת, אלא מתוך תגובה ריאקטיבית.

חלק מהמנגון, זה על כל דפוס אוטומטי, לשאול שאלות כמו:
- "מדוע אני עושה את זה?"
- "האם זה תורם לי או לא?"
- "איך סיגלתי לעצמי את הדפוס?"
- "איך הדפוס משרת אותי?"
- "מה המשמעות העמוקה של הדפוס?"
ועוד מגוון של שאלות שיעזרו להבין מאיפה הדפוס נובע ומה המשמעות של הדפוס שאני בוחן.

אם כבר נתתי כדוגמא את תגובת העלבון, נבחן אותה מזווית שרוב האנשים לא מסתכלים ממנה (הם פשוט נעלבים, כתגובה אוטומטית למיילים של מישהו אחר). אני בטוח שאנשים שנוטים להעלב בקלות יתר, ישנו הרגל זה, לאחר שיקראו את השורות הבאות.

אם אני נעלב או נפגע ממילים של מישהו אחר, זה אומר שאני נותן למילים שלו חשיבות מאוד גבוהה. זה אומר שהוא אוטוריטה בשבילי. זה אומר שאני אקבל כל דעה או עמדה שלו, ללא עוררין. שהוא המקור לאמת אבסולוטית. הרי אם הייתי יודע שהוא לא מבין על מה הוא מדבר, אז לא הייתי מתייחס למילים שלו בכלל.
אפשר להרחיק לכת ולומר שאם אני נעלב, זה אומר שאני לא מאפשר לאדם אחר להיות בעל דעות משלו. אם הייתי מניח שלכל אחד יש את הזכות לדעה משלו, לא הייתה לי סיבה להיעלב. כי כמות הדעות, היא  ככמות האנשים על פני כדור הארץ. בזה שאני נעלב, אני שולל מהבן אדם שהעליב אותי, להיות אנושי, להיות זכאי לדעה משלו. זה פשוט חוסר כבוד כלפיו.

אז מישהו עדיין חושב שיש טעם להיעלב?
איזה דברים שהיית עושה עד היום כמובן מאליו היית רוצה לבחון לראשונה ולקחת עליהם שליטה?

רוצה להתחיל בשיפור האישי שלך ולדעת כיצד אתה יכול להפוך ליותר מודע לעצמך? הירשם לקבלת עדכונים בפינה הימנית למעלה וקבל למייל שלך את כל הפוסטים שאני כותב בנושא זה.

בשביל להסביר את הנושא, אני אצא משלוש הנחות יסוד בסיסיות:
1. יצורים ביולוגיים בכל צורה שהיא מיישמים את התוכנית הכי בסיסית שלהם – שמירת הגזע.
2. שמירת הגזע מתבצעת על ידי שכפול עם טעויות קטנות (סבירות). אפשר לחשוב על שכפול תאים, למשל.
3. היחידות המשוכפלות יוצרות קבוצות על מנת ליצור סביבה ידידותית ונוחה להמשך השכפול. כך שהמערכת תעבוד לטובתם. כאן אפשר לחשוב על קבוצות תאים שיוצרות איברים בגוף, על מנת שהגוף ימשיך לתפקד ותאים יוכלו להמשיך לשכפל את עצמם.

היחידות שהכרנו עד היום שמיישמות תוכנית זו, אלו הגנים (על כך מתואר בספרו של ריצ'רד דוקינז – הגן האנוכי).
אבל מסתבר שהגן הוא לא היישות היחידה שמתנהגת בצורה זו. יחידה נוספת, היא המם (meme). זוהי כל יחידת מידע המשתכפלת על ידי העברה ממוח אחד לשני (מוזיקה, רעיונות, מילים, ביטויים, אופנה).

מם בויקיפדיה

דוקינז היה אומר שאין שום סיבה, בגללה הצלחה של מם צריכה להיות קשורה בצורה כלשהי עם ההצלחה שם הגנום.

גן, זוהי הוראה לבניית פרוטאינים אשר נשמרים בתאים, המועברת דרך שכפול.
מם, זוהי הוראה להתנהגות, הנשמרת במוח ומועברת למוחות אחרים דרך חיקוי.

גנים משתמשים במנגנוני התאים כדי לשכפל את עצמם בצורה די מדוייקת.
המם נאלץ להשתמש במוח בתור מנגנון השכפול. אחד צריך לצפות בהתנהגות האחר ולעשות משהו כדי להעתיק את ההתנהגותו. זה נקרא גם reverse engineering.
אנשים יודעים לחקות אחד את השני בצורה טובה מאוד עוד מהילדות, בלי להתעמק בתהליך החיכוי, למרות שהוא מאוד מורכב. ההוראה לביצוע השכפול(כיצד הוא מבוצע) עוברת ברקע ואנחנו לא מודעים אליה. אנחנו יודעים רק לבצע אותה, אבל לא יודעים להסתכל על ההוראה עצמה.
היכולת הזאת מאפשרת שכפול של ממים.

במקביל לזאת, המוח בתהליך השכפול יודע להתעלם מטעויות. למשל אם אני מספר סיפור ומגמגם קצת, מי שישכפל, לא ישכפל את הגמגום שלי, אלא יספר את הסיפור בקול נקי.
אם אני עושה תנוע ולחצי שנייה הנראית לעין מתמהמה, מי שישכפל את התנועה יזהה את הטעות ולא ישכפל אותה. הוא ישכפל רק את ההתנהגות הנקייה.

המוח שלנו, כל הזמן בו אנחנו ערים, נמצא ברמת מסויימת של פעילות חשמלית – הוא חושב. רמת הפעילות יורדת כאשר אנחנו נרדמים. בזמן שהמוח "ער", אנחנו חייבים לחשוב על משהו. רוב הזמן מתבזבז על אותו רעיון, שיר, משפט שמסתובב לנו בראש במהלך היום.
זוהי אחת הסיבות למה אנחנו זקוקים לממים, כדי שהמוח ישאר פעיל ברמה מסויימת במהלך היום, הוא חייב לעבד איזשהו מידע, לכן איזשהו מידע חייב להסתובב כל הזמן שם. כל עוד אנחנו לא מפתחים רעיונות חדשים, לא עוסקים ביצירתיות, לא מבצעים חישובים מסובכים ולא דורשים מהמוח איזושהי פעילות מיוחדת, הוא כל הזמן מריץ בפנים את אותן המחשבות שהוא בוחר להריץ.
בינתיים לא ברור המנגנון, מדוע מחשבות (רעיונות, מנגינות) מסויימות נבלעות במוח ואנחנו לא נזכרים בהן יותר, ואחרות כן נתפסות ונשארות שם להרבה מאוד זמן.

ברגע שמם מסויים מוצלח במיוחד(מצליח לתפוס עליונות על שאר המחשבות והוא זה שנתקע במוח), סימן שהוא מאופיין ביכולת הישרדות גבוהה (המאפיינים האלה גם עדיין לא ברורים לחלוטין), אז הוא מתחיל לשכפל את עצמו. אנחנו מתחילים לדבר עם הרעיון, לזמזם את השיר ומדביקים אנשים אחרים במם הזה.

אנשים שאוהבים לדבר הרבה, הם חממה לממים והם המפיצים העיקריים שלהם. שימו לב לחברים שכל הזמן זורקים איזה משפט או ביטוי ואח"כ כולם בחברה נדבקים בביטוי הזה ומשתמשים בו לאורך הרבה מאוד זמן (שנים).

נהוג לחשוב שממים בצורתם שתיארתי, לא עוזרים בשום צורה לתוכנית הגנטית שלנו, כי דורשים מאתנו הרבה מאוד כח מיותר. אנחנו חושבים יותר מדי על שטויות, מדברים יותר מדי על שטויות ואין לזה שום ערך מוסף. אך אני נוטה לחשוב שישנם ממים המקדמים את האבולוציה, כמו רעיונות מדבקים אשר מניעים את האנשים לעשות דברים, לחקור, להגיע להשגים.

בלי לפרט כאן את כל התהליך, ההנחה הסופית כרגע, היא שממים מעודדים את שכפול הגנום.
זוהי תרבות סוציאלית שמשפיעה על התרבות הביולוגית של המבנה שלנו.