יגאל שטארק – נסיקה להצלחה

פרדיגמות, אלה הן תפיסות לגבי דברים שונים בחיים, שאנשים נוהגים לאמץ ולהתנהג לפיהן. אלו הן אמונות מגבילות, כיוון שברגע שהאדם בוחר לאמין בהן, הוא חייב לקבע את התנהגותו לפיהן ולא יוכל להתנהג בצורה אשר סותרת אמונות אלה.
פרדיגמות הן סוג של אקסיומות שאנחנו מאמצים לעצמנו בשלב כלשהו בחיים והן מעצבות את הדרכים בהן אנחנו מתקשרים עם אנשים, מתנהגים, מקבלים החלטות.

לדוגמא:
- "כדי שיהיה לך הרבה כסף, אתה חייב לדעת לחסוך" – אדם שאימץ לעצמו את הפרדיגמה הזו, יחסוך כסף במידה וירצה להיות עשיר. הפרדיגמה לאו דווקא נכונה, אבל היא גורמת להתנהג בצורה מסויימת.

- "כדי לפתוח עסק אתה חייב גב כלכלי חזק והשכלה מתאימה" – אדם עם אמונה כזו, אבל ללא גב כלכלי וללא השכלה בתחום הייזמות, כנראה לעולם לא יפתח עסק משלו, כיוון שהתפיסה שלו אומרת שזו תהיה בחירה לא נכונה.

- "כדי להכיר בחורה, אתה חייב שיהיה לך הרבה כסף, שתיראה, תהיה חטוב ושרירי ושיהיה לך אוטו יפה" – גבר עם תפיסה כזו, ינסה להשיג את כל אותם הדברים שלפי דעתו הכרחיים כדי למשוך נשים, אבל הוא לא יעלה בדעתו שהוא יכול להפוך לגבר הרבה יותר אטרקטיבי ומוצלח עם נשים, בלי כל הדברים האלה, אם רק יאמץ פרדיגמה שאומרת "כדי להצליח עם נשים, אתה צריך לדעת להתנהג בצורה מושכת וגברית".

כולנו חיים על פי פרדיגמות, יש לנו תפיסה מסויימת לגבי החיים ומצבור של אמונות לגבי דברים שונים, לפיהן אנחנו פועלים ומקבלים החלטות. זהו מנגנון טבעי, בו המוח בונה תבניות על מנת להשתמש בהן בחיי היו יום. לכן פרדיגמות אינן דבר רע ואינן דבר טוב בפני עצמן.
יחד עם זאת, עלינו לבחון את הפרדיגמות לפיהן אנו חיים ולשאול האם הן עוזרות לנו בחיים או שהן מונעות מאתנו לעשות דברים, כמו בדוגמאות שנתתי. כאשר אנו מזהים פרדיגמה או אמונה מגבילה שמונעת מאתנו לעשות משהו או לעשות בחירה שתקדם אותנו, עלינו לשים את הפרדיגמה תחת מבחן ולראות האם היא אכן נכונה, או שזו תפיסה שאימצנו לעצמנו, אבל היא לאו דווקא נכונה ויש אנשים עם תפיסות שונות בנושא הזה שאינן עוצרות אותם כמו התפיסה שלנו.

פרדיגמות הן כמו כביש סלול. ברגע שסללנו את הכביש, נוח לנו מאוד לנסוע עליו, ואנו אפילו לא מעלים על דעתנו לסטות ממנו. נשארת השאלה, לאן הכביש הזה מוביל והאם הוא הדרך הקצרה ביותר ליעד או שהוא כביש מעקפי. אם הוא כביש מעקפי ויש אפשרות לסלול כביש קצר יותר, כדאי לעשות זאת. צריך רק למצוא את הפרדיגמה הנכונה, שבעקבותה ננהג ונקבל החלטות כך, שנגיע לתוצאה הרצוייה בקלות ובמהירות.

אחד הדברים שהקנו לי ביטחון עצמי רב והרגשת עליונות על אנשים אחרים, הייתה תובנה שלמדתי בגיל 16. באותה התקופה השתתפתי בקבוצה קטנה שעסקה בהתפתחות אישית ומדיטציה. אני הייתי הכי צעיר שם. היה לנו מורה, אדם מיוחד בפני עצמו, שרק לו אני אצטרך להקדיש פוסט שלם. היינו לומדים דברים על עצמנו ועל החיים ועושים ניסויים על מנת להבין לעומק ולחוות על עצמנו את המהות והכוח של התובנות שרכשנו.

באחד המפגשים המורה שאל:
- "למה אתם תמיד עונים כאשר אנשים שואלים אתכם שאלות?" אנחנו לא ממש ידענו איך לענות לו וניסינו למצוא תירוצים וסיבות מדוע אנחנו עושים זאת.
- "אתם לא חייבים שום דבר לאף אחד. גם לא את תשומת הלב שלכם," הוא המשיך. "לא לחברים ולא לאנשים שאינכם מכירים. לאף אחד אין זכות לדרוש את התגובה שלכם. הם דורשים את הזמן של החיים שלכם, שלעולם לא יוכלו להחזיר לכם, בלי להבין זאת. פשוט תדעו שאתם לא חייבים לתת אותו לאף אחד אם אינכם רוצים. אנשים בדרך כלל עושים דברים בצורה אוטומטית, בלי לשים לב שמי שהניע אותם לעשות זאת, הוא מישהו אחר ולא הם עצמם. הם לעולם לא קיבלו החלטה מודעת לענות או לא לענות על שאלה, לתת הסבר או להמנע ממנו. אבל הם עושים את זה תמיד – כמו רובוטים. שואלים אותם, הם מגיבים, כשיכלו לא להגיב. אבל נראה שהם אפילו לא לוקחים אופציה זו בחשבון. האנשים נמצאים בשינה עמוקה ולא שמים לב איך מישהו אחר שולט בחיים שלהם. אם תהיו מודעים יותר למה שקורה לכם, אתם תראו שאתם עושים כל כך הרבה דברים בלי שבחרתם ורציתם לעשות אותם. הם פשוט נעשים בצורה מכאנית."

כשהבנתי שהבחירה נמצאת בידי ואף אחד לא יכול להשפיע עלי אם איני רוצה זאת, נוכחתי לכוח אדיר שקיים אצלי ולא הייתי מודע אליו עד כה. בשביל לחוות ולהבין את העניין לעומק, הייתי מפריז בתגובות שלי. כאשר היו פונים אלי, לא הייתי מגיב בכלל או שמבחירה הייתי מעקב את התגובה שלי לכמה שניות, כדי לחוש שאני יכול לתת תשומת לב או לא לתת אותה. שזאת בחירה שלי ולא פעולה אוטמטית. שאם אני נותן אותה, זה מתוך בחירה מודעת. לפעמים, כאשר מישהו היה שואל אותי שאלה ומצפה שאני מייד אענה לו, הייתי אומר "אם אתה רוצה לקבל ממני את הזמן של החיים שלי, תשאל קודם אם אני מוכן לתת לך אותו".
לפעמים כשאנשים היו מופתעים מחוסר התגובה שלי אליהם ושואלים לפשר העניין, הייתי בשמחה מסביר להם שהם דורשים ממני את הזמן של החיים שלי, זמן שהם לעולם לא יחזירו לי, ומצפים בתור מובן מאליו שאני אתן להם אותו. הייתי מופתע איך אנשים אחרים בקלות נותנים את הזמן של החיים שלהם לכל אחד המבקש זאת.

אתה לא חייב לאף אחד שום רגע של החיים שלך. אנשים אחרים לעולם לא יחזירו לך את הרגעים האלה. אם החלטת לתת אותו למישהו, תהיה בטוח שאתה הוא זה שהחלטת ולא תגובה אוטומטית שהגוף שלך בחר להגיב בצורה לא מודעת.