יגאל שטארק – נסיקה להצלחה

עד כה הצגתי כמה גישות הקשורות לניהול החיים שלנו, להצבת מטרות ולהשגת האושר. אפשר לקרוא עליהם בפוסטים הקודמים בהם דיברתי על הצבת מטרות, גישת ה"אי-עשייה" והשילוב ביניהם.

היום אני רוצה להציג עוד פן נוסף של הדברים, אבל לפני שאני אציג אותו אני רוצה להקדים את השאלות שיעלו. בד"כ לאחר מאמרים מהסוג הזה אנשים שואלים "אז איך זה משתלב עם מה שכתבת קודם? זה סותר. מה נכון באמת? באיזו גישה עלי לבחור?". העניין הוא שאין גישה נכונה. אין שום גוף עליון שקובע מהי גישה נכונה ומהי לא. אלו דרכים שונות להסתכל על הדברים. לכל אחת מהן יש זכות קיום וכל אחד יכול לאמץ דרך זו או אחרת או לשלב אלמנטים מהדרכים השונות על פי ראות עיניו. לכן אל תצפה ממני לתשובה חד משמעית על השאלה "מה עלי לעשות?". השתמש בראש שלך. אלו דברים שמותר לך להחליט עליהם לבד וכל החלטה שתעשה, תהיה נכונה עבורך (לפחות לרגע קצר בחיים ).

עכשיו בוא נתחיל לראות את הדרך הנוספת שתעזור לנו "להיות מאושר" ולנהל את החיים.

כולנו עברנו תהליך של סוציאליזציה שבו למדנו (וכל יום תעשיית הפרסום מלמדת אותנו את זה מחדש) לרצות להשיג דברים (מותגים, מכונית, בתים, טיולים, גאדג'טים, מעמד, כסף וכו') וזאת על מנת לשפר את שביעות הרצון שלנו מהחיים. אנחנו נמצאים במרדף מתמיד אחר הטלפון החכם הבא, הגרסה החדשה של מותג הג'ינס, כמות החברים בפייסבוק, המכונית החדשה, הדירה במרכז הארץ או כל הישג אחר, שיעזרו לנו להיות יותר מאושרים מכך שהשגנו את מה שהוצג לנו בתור חיוני לרמת חיים גבוה יותר.

בכל רגע אנחנו משווים את עצמנו לסביבה שלנו – לחברים טובים, לשכן מהבניין, לבחור מהפוסטר, לגברת מהפרסומת ורוצים להיות לא פחות טובים מהם. ברגע שאנחנו מרגישים שמישהו עקף אותנו בסיבוב (למשל חבר שקנה משהו מגניב – מחשב, טלפון, בגד, אוטו), מתעוררת בנו תחושת נחיתות וקנאה קטנים, ואנחנו כבר לא יכולים ליהנות מכל מה שהיה ברשותנו עד כה, אלא כל מה שנמצא אצלנו מול העיניים זה אותו הדבר שיש למישהו אחר ולנו אין. אנחנו רוצים להשתוות ולהתעלות על הסובבים.

ברגע שהשגנו דבר אחד שאמור היה לשפר את רמת החיים שלנו, אנחנו די מהר שוכחים ממנו (הטלפון החכם שחלמנו עליו כבר לא כזה מדליק ונראה רגיל לגמרי), מציבים לעצמנו יעד חדש ומתחילים לחתור להשגתו בתקווה שוב לשפר את רמת החיים. וכך במשך רוב שנות חיינו.

דרך חיים זו הינה תוצר של תרבות הצריכה המערבית שאנו מפנימים ומחזקים אותה כל יום מחדש והיא הופכת עבורנו למציאות אובייקטיבית. אנו מקבלים אותה כמובן מאליו ולא מעלים על דעתנו שאפשר לחיות אחרת ולהיות לא פחות מאושר.

בעשר-עשרים השנים האחרונות צומח לו תחום הניו אייג' והלימודיים הרוחניים השונים אשר מנסים ללמד אותנו להתנתק מאותם דפוסי החשיבה אשר מתנים את היותנו מאושרים בצריכת מותגים ועושר כלכלי. הם אומרים לנו "אתה לא חייב להיות עשיר, בעל בגדים יקרים ואוטו נוצץ, כדי להיות מאושר ושבע רצון מהחיים". הם מלמדים למצוא את העושר לא בדבר הבא שאנחנו הולכים לקנות, אלא בהוויה היום יומית שלנו, ומראים שברגע שנפסיק להיות במרדף אחר הדבר החם הבא, נוכל להנות מהחיים הרבה יותר.

זוהי גישה טובה שלפי דעתי כל אחד צריך להכיר אותה, להבין אותה ולדעת לשלב אותה בחיים שלו בצורה זו או אחרת.

אנשים שמאמצים דרך זו, מתחילים להילחם בדחפים "טבעיים", אבל למעשה בכך הם נלחמים במבנה החברה המערבית – בתרבות הפרסום והצריכה, בתרבות ה"הנאה ממותרות ומהישגים".

אז איך מפנימים ומשלבים לתוך חיינו את התובנה שההישג הבא לא חייב להיות הדבר שיביא אותנו להיות מאושרים, ואפשר למצוא את האושר במקומות אחרים, בלי להיות משועבד לביקורים קבועים בקניון?

אני רואה כאן מספר אופציות:

1. אפשר לנסות "לתכנת" את עצמנו מחדש בעזרת כל מיני שיטות, כך שאוטומטית נתעלם מהדברים שהחברה דוחפת אותנו אליהם. עוד לא פגשתי אישית מישהו שממש הצליח. כל אדם שכביכול מנסה להתקרב לזה, במקום לחיות את הגישה ב-100%, מתחיל באיזשהו שלב בנסיונותיו להוכיח לאחרים עד כמה גישתו נכונה ועד כמה גם האחרים צריכים לחפש את האושר בפנים, ולא בחוץ.

2. אפשר להיות במלחמה מתמדת נגד המוסכמות, הדחפים והנטיות – לנסות כל הזמן לשכנע את עצמך שההנאה והאושר אינם קשורים בדברים חומריים, בהישגים, בעושר וביכולת הכלכלית שלך, למרות שכל העולם מנסה להגיד לך שזה כן קשור.
כל מי שנלחם נגד הקונצנזוס החברתי, ממילא ממשיך לחשוב על פיו, רק שתוך כדי הוא גם נמצא בנסיונות לצאת מ"כלוב הזהב".

3. אפשר להבין את הדרך אליה מחנכת אותנו החברה המערבית, את תהליך הסוציאליזציה שעברנו אשר גורם לנו לרצות להשיג דברים בתקווה שנהנה מהם, ולנצל את הדברים האלה למען האושר, בלי לנהל מלחמות. למשל פעם בכמה זמן לעשות לעצמנו "מתנה" שתעשה אותנו מאושר לתקופה מסויימת או לשאוף להישג כלשהו, כאשר אנחנו יודעים שהאושר מגיע מהדרך להישג ונשאר רק זמן קצר מהרגע שנגיע למטרה. דן אריאלי תיאר את הגישה הזו בצורה מצויינת במאמרו "החסכנות מוגזמת?"

לצערי חלק האנשים משתי הקבוצה הראשונות שנכנסים עמוק לנושא ומנסים להתנתק מהנאה באמצעות הישגים ומותרות, מחליפים התמכרות אחת באחרת. הם ייצאו למאבקים נגד החינוך החברתי שגדלו עליו. במקום להתנות את האושר שלהם בצעצוע הבא שיקנו, הם מתחילים בצורה פנאטית להטיף כנגד דרך זו ומקיצוניות אחת, קופצים לאחרת. הרבה פעמים הם יטיפו נגד אורח חיים מערבי. הם ילכו עם טלפון סלולארי מדגם "בלטה" מלפני 10 שנים ויספרו שטוב לא איתו והם לא יפלו לתכסיסים של הפרסומות, הם יתייחסו בזלזול לחברים שלהם שמספרים בהתלהבות על הגאדג'ט החדש שקנו, הם ילבשו בגדים פשוטים ולא כאלה שנמכרים במכירים "מופקעים" רק בגלל שם המותג. עכשיו הם לא יהיו מאושרים עד שלא ישכנעו את כולם סביבם, שזוהי הדרך הנכונה היחידה ועל כולם להתחיל לעשות מדיטציות ולתהות על מהות החיים שממילא יגמרו יום אחד.

מה אני מציע? אני ממליץ לשלב את שני הדברים:

א. ללמוד להנות מהדברים הרגילים, השגרתיים שמתרחשים איתנו ומהווים חלק מחיינו היום יומיים.
ללמוד להנות מהדברים שיש לנו ולהכיר בתועלת שלהם.
לדעת להציג לסביבה את ההנאה שלנו, בצורה נוחה ולא בהטפות מוסר.
לנסות להעריך את הדברים שברשותנו, כפי שהערכנו אותם ברגע שקנינו אותם והיינו בהתלהבות שיא מהם.

ב. לדעת לנצל את הדחפים שלנו (גם אם הם תוצר תרבות הצריכה המערבית) ואת ההגיון שלנו להשגת אושר.
אנשים יכולים ליהנות מעצם העובדה שהם מראים לכל עד כמה הם קונים דברים יקרים ומשקיעים בעצמם. אין בזה פסול. רק יהיה נחמד אם הם גם יהיו מודעים למה הם עושים זאת.
אנשים יכולים ליהנות מעצם העובדה שהם חוסכים, כדי לבצע קנייה יקרה בעתיד. זוהי לא סגפנות שמביא לסבל, אלא זה מהלך מחושב שעצם הביצוע שלו מביא להנאה.

ומה דעתך על זה? מהי הגישה שלך לתרבות הצריכה והשגת אושר והנאה בחיים שלך?

כדי לא לפספס את המאמר הבא בנושא, הירשם לקבלת עדכונים בפינה השמאלית למעלה.

היום אני רוצה לכוון אותך למצב ולגישה הנכונה, שיאפשרו לך להשיג הרבה יותר הצלחות עם נשים ולשפר את ההבנה והכישורים שלך לאחר כל פעם שאתה מתקשר עם בחורה. מה שאני הולך לכתוב, תקף לכל תחום בחיים – זוהי גישה שמאפשרת לך להשיג לא רק נשים, אלא גם כסף, אושר, קריירה, בילויים כפי שאתה אוהב ועוד הרבה דברים.

בכל יום אני מקבל המון מיילים שבהם שואלים אותי, האם אפשר לעשות ככה או אחרת? האם אפשר להגיד משפט כזה או אחר? האם נכון להתנהג בצורה מסוימת? וכד'.
אני לא יכול לענות לכל אחד בצורה פרטנית, אבל עכשיו אני אתן לך את התשובה הנכונה לכל השאלות מהסוג הזה:

העז לנסות כל דבר שנראה לך הגיוני!

תמיד עדיף לעשות משהו, מאשר לא לעשות כלום. אני רואה נטייה אצל המון בחורים, להיות מחושבים יתר על המידה וזהירים יתר על המידה. ברגע שהם חושבים לגשת למישהי, להגיד לה משהו או אפילו להתקשר כדי להציע להיפגש, הם תמיד מעלים לעצמם בראש את התסריט הגרוע ביותר. תמיד מתמקדים בכישלון שיכול לצאת מפעולה זו או אחרת, ולא מתמקדים בהצלחה שיוכלו להשיג. בגלל שהם מסתכלים על הכישלון, הם מחליטים שלא לעשות את מה שנראה להם הגיוני, כי יש סיכוי להיכשל. הם לא מבינים דבר אחר – ברגע שוויתרת על פעולה רק בגלל שיש סיכוי שתיכשל, אתה כבר נכשלת.

אם אתה תמיד תעשה את מה שנראה לך הגיוני (גם אם יש סיכוי שזה לא יעבוד), כמות ההצלחות שלך תגדל פי כמה וכמה. אני כבר לא מדבר על הניסיון וההבנה שאתה תצבור מכל התנסות.

נכון שבמקרים מסוימים עדיף לא לעשות כלום מאשר לעשות שטות גמורה, אבל אלו לא המקרים עליהם אני מדבר עכשיו. אני מדבר על אותו הרגע, שבו אתה חושב על דרך מסוימת לקדם עניינים עם בחורה כלשהי (לגשת אליה, לבקש מספר טלפון, להגיד משפט מסוים, להציע לה להיפגש, לנשק אותה וכו'), אבל במקום לעשות זאת, אתה מתחיל להתלבט, לחשוש, לבנות בראש תסריטים להתפתחויות שונות של הסיטואציה ולכתוב לי מיילים שבהם אתה שואל האם נכון יהיה לעשות את מה שחשבת. למעשה אתה עושה הכל, חוץ מהדבר האמיתי והחשוב ביותר – המעשה בפועל.

אתה יכול להיכשל רק בדרך אחת – לא לעשות כלום!
אם ניסית משהו וזה לא הביא אותך לתוצאה הרצויה, אז צברת ניסיון ואתה יכול להסיק מסקנות כיצד להתנהג להבא. על בסיס הניסיון הזה נבנית ההבנה האמיתית וההצלחה העתידית שלך.
אם במקום לבצע מעשה, אתה עסוק בלבטים, חששות והכנת תסריטים בתוך הראש, זהו הכישלון הגדול ביותר שלך. כאשר אתה לא עושה כלום בפועל, ראשית, יש לך אפס סיכויי הצלחה (הרי כדי להצליח צריך לעשות משהו), שנית, עקב חוסר מעשה אתה לא תרכוש ניסיון ולא תלמד שום דבר להבא. לא יהיה לך סיכוי להבין, אם ההתנהגות שכל כך הרבה זמן אכלת עליה סרטים יעילה או לא.

אי עשייה לא רק מונעת ממך להצליח, היא גם מונעת ממך להתקדם. תחשוב רגע, עוד כמה זמן אתה מוכן להישאר באותו המקום שבו אתה נמצא עכשיו? או שאולי כדאי להתחיל לפעול, להסתכן בתוצאות לא הכי טובות בהתחלה, אבל לצבור ניסיון והבנה ששווים יותר מכל דבר אחר ובהמשך יביאו אותך להצלחות הכי גדולות?
אתה חושב שאנשים גדולים לא טועים? הסוד להצלחה של כל הגדולים (ולא רק בתחום אמנות הפיתוי), הוא התעוזה שלהם והאומץ לנסות. כן, הם תמיד יודעים שיש סיכוי שלא יקבלו את התוצאה הרצויה. במובן הזה הם חווים המון כישלונות, אבל מכל כשלון שהוא תוצאה של עשייה, הם לומדים משהו חדש, הם צוברים ניסיון ותובנות, הם משתפרים לקראת הפעם הבאה.

בכל פעם שאינך יודע מה לעשות, בחר את מה שנראה לך הכי הגיוני ועשה אותו.
תמיד תהיה במוד של למידה עצמית ושיפור. נסה את הדברים שאתה משער שיכולים לעבוד. ההבנה הכי טובה שתהיה לך בנושא ההצלחה עם נשים, זוהי הבנה שתיווצר על סמך התנסות ולא על סמך קריאה ואגירת תיאוריות שונות במוח.

תמיד עדיף לעשות משהו וללמוד מזה, מאשר לא לעשות כלום ולהישאר תקוע באותה הנקודה.

אתה יודע כמה דברים מפתיעים היית מגלה, אילו היית יכול להיכנס אפילו לשנייה אחת לראש הנשי ולהבין איך היא רואה את העולם?

היום אני אקח אותך למסע קטן לשם, ואני מבטיח לך שאחרי קריאת הטקסט הזה, התפיסה שלך תשתנה לחלוטין ואתה תרגיש שקיבלת סטירה מצלצלת שהיית זקוק לה הרבה זמן ושהחזירה אותך למציאות.

"כי ככה אמא אמרה" או "אל תלך נגד רצון האישה!"
רוב הגברים קיבלו חינוך שאומר להם, שתמיד צריך להעמיד את האישה במקום הראשון, לתת לה קדימות בכל, לדאוג שהיא כל הזמן תהיה מרוצה ובשום פנים ואופן לא ללכת נגד רצונה. התפיסה הזו, גורמת להרבה מאוד בחורים טובים, להיות "טובים מדי". הם מתחילים להתנהג כמו "כלבלבים" ולבצע את כל מה שהאישה מבקשת, גם אם זה לא כל כך מוצא חן בעיניהם, רק כי הם חושבים שזו הדרך הנכונה להתנהג עם נשים ואם לא יתנהגו כך, נשים לא יאהבו אותם. ברגע שבחורה מראה קצת אי שביעות רצון או עושה פרצוף, הם מייד מתנצלים, מנסים לתקן את המצב ולעשות הכל, כך שהיא תהיה מרוצה.

את החינוך הזה מקבל הגבר מהאמא והסבתא עוד בילדותו. הן מלמדות את הבן הצעיר לציית להן ולבצע כל דבר שהן אומרות ללא עוררין, גם אם הוא לא כל כך אוהב את זה. אף ילד לא רוצה שאמו תכעס עליו. כשהבחור גדל, הוא משליך את ההתנהגות הזו על שאר הנשים ומתנהג איתן באותה הצורה כמו שלמד לעשות זאת עם אמו. מציית להן ומשתדל לגרום להן להיות מרוצות.

רק אישה יכולה לחנך את הבן שלה להתנהג בצורה כזו קיצונית לנשים ולהעמיד את הרצונות שלהן במקום הראשון. האבות מחנכים אותנו למשהו שונה. הם מעודדים בנו גבריות, מלמדים אותנו לדעת מה אנחנו רוצים מעצמנו ומאחרים, לעמוד על שלנו ולא לתת לאף אחד לערער אותנו. אבל מכיוון שמי שעוסק בחינוך של הילדים הן לרוב האמהות, אתה בעצמך מבין, איזו סוג של חינוך מהווה את החלק הארי בעניין.

רוב הנשים תופסות טרמפ על התנהגות כזו של גבר ומתחילות לנצל אותו, להפוך אותו ל"חברה הכי טובה" שלהן, שתמיד מוכנה להנעים את זמנן, לבוא לעזרתן, להיות כתף לבכי, ההסעה לבילויים וצייתנית מושלמת. נשים לאו דווקא עושות את זה ממניעים רעים או בגלל שהן חושבות שאפשר "להשתמש" בגבר כזה. ממש לא. לרוב אפילו לא עולה בדעתן, שהגבר הולך נגד רצונו האישי, כדי לרצות אותן, רק כי ככה חינכו אותו שנכון להתנהג עם נשים. הן בטוחות שהוא עושה את מה שהוא עושה, על דעת עצמו וזה רצונו האמיתי והכנה. הן לא מתארות לעצמן, שהמילה שלהן, היא חוק עבורו.

אישה תשמח להחזיק אותך לידה, כאשר אתה מתנהג ומתייחס אליה ככה. זה אפילו ייתן לך את התחושה שיש לך סיכוי איתה, כי היא פונה אליך לעזרה ושומרת איתך על קשר שמאפשר לה להפיק ממנו המון תועלות. גברים רבים ממשיכים להתנהג כך, כי זה מאפשר להם להישאר קרוב לבחורה ולהרגיש שהיא זקוקה לו. זה נותן להם אשליה, שהם פועלים נכון ואוטוטו הבחורה סוף סוף תבין שהוא זה, שהיא תמיד חיכתה לו. רק שזה אף פעם לא קורה, אבל תקוות השווא, מקבעות את התנהגות הגבר והוא לא מעיז לנסות להתנהג בצורה שונה, כי היא נראית לו מוטעית. הוא כל הזמן רואה איך הבחורה ממשיכה לצאת עם הגברים שלא שמים עליה (ולא איתו), הוא לא מבין איך זה קורה ומה היא מוצאת בגברים האלה, אבל עדיין מסרב להוריד את המשקפיים הוורודות, להסתכל למציאות בעיניים ולהבין שאולי נשים רוצות משהו שונה ממה שהוא כל הזמן מציע.

איפה טמונה הבעיה בכל הסיפור הזה?
הבעיה היא, שנשים לא רואות בגבר כזה, גבר אמיתי. נשים לא נמשכות לגבר כזה. הן בסה"כ רואות בו ידיד נחמד שטוב להיות איתו בקשר, אבל לחלוטין לא מתאים להיכנס איתו למיטה או לבנות יחסים. אישה לא רוצה משרת בתור בן זוג, היא רוצה גבר. כאשר אישה מחפשת גבר, היא מחפשת מישהו שמביא איתו עולם חדש ומופלא. גבר שיודע מה הוא רוצה קודם כל, שיודע מה הוא מוכן לעשות ומה לא, גבר שיש לו עקרונות, גבר שיודע להציב גבולות ושיש לו עמוד שדרה, גבר שיש לו עולם ערכים משלו וראיית עולם משלו.

אתה חושב שבחורה תרצה אותך, אם היא מרגישה שאתה פחות גבר ממנה והיא זאת שקובעת הכל? שאתה וויתרת על עולם משלך, כי אתה מוכן להיכנס לעולם שלה ולשרת אותה שם? נשים רוצות גבר, שיכניס אותן לעולם חדש, ולא ילד שיצטרף לעולם שלה בעצמו ויתחיל "לשרת" אותה שם עם חיוך מתנצל.

אולי עכשיו אתה מתחיל להבין טוב יותר, מדוע נשים מעדיפות את אותם הגברים המניאקים, שעושים להן את המוות. הן לא באמת רוצות מניאקים, פשוט אלו כמעט הגברים היחידים שבאמת מתנהגים בצורה גברית אמיתית, שלא מוותרים לעצמם, שלא מתנהגים כמו משרתים ולא מסתכלים לה לתוך הפה, כדי לתפוס כל מילה שלה ולרוץ לבצע את רצונה. כאשר לגבר רגיל ואינטליגנטי יש התנהגות גברית ונכונה עם נשים (שיש אותה גם להרבה מהמניאקים), אישה תעדיף גבר כזה על פני כל אחד אחר.

אני אקצין את המצב עוד יותר ואגיד שהבעיה של רוב הגברים, היא שמרוב נואשות הם מוכנים להתפשר על כל מה שיבוא. הם מוכנים לוותר לעצמם, כי לא מאמינים שיכולים להציב דרישות ולקבל את מה שמגיע להם. הם הופכים לסמרטוטים, בתקווה שמישהו ישתמש בהם.
נשים שונאות נואשות ומריחות אותה מרחוק. אם אתה רוצה להצליח עם נשים, תציב לעצמך רף. תן לאישה כבוד, אבל גם תציב גבולות, והכי חשוב – תחייה את החיים שלך, קודם כל.

אומרים שכאשר לאדם יש כישרון, הכישרון הוא לא בתחום אחד כלשהו, אלא הכישרון מתבטא בכל דבר שהאדם נוגע בו.

כל אחד חווה אי פעם את ההרגשה, שהוא לא מממש את עצמו מספיק, שהוא צריך איזשהו עיסוק או תחביב נוסף שבו יממש את הפוטנציאל שלו, שהוא יכול לעשות יותר, אבל לא יודע במה בדיוק להתמקד.

כדי לפתור את הבעייה הזו, עליך להעסיק את עצמך ב-3 מימדים שונים. בכל מימד, עליך לעסוק לפחות בדבר אחד.

שלושת המימדים שמאפשרים התפתחות אישית רב צדדית ובריאה של האישיות, הם:
המימד האינטלקטואלי - מדע, מחקר, ניהול ומציאת פתרונות, משחקי מחשבה, רכישת ידע בתחום כלשהו וכו'.
המימד היצירתי - ציור, כתיבה, צילום, נגינה, פיסול, בנייה וכו'.
המימד הפיזי - כל סוגי הספורט ופעילויות פיזיות למיניהן.

בכל אדם גלום הפוטנציאל לעיסוק בכל אחת מהזירות הללו. ברגע שאתה מעסיק את עצמך בכל אחד מהמימדים, אתה מקבל תחושת סיפוק מאוד גבוהה ורמת האושר שלך עולה. כמובן, בכל מימד אתה צריך לבחור את אותם הדברים, שיש לך הנאה גדולה מהעיסוק בהם. לפעמים זה לא פשוט למצוא אותם, אבל ברגע שמוצאים, החיים הופכים לחוויה חדשה והרבה יותר נעימה.

הערך המוסף של עיסוק בשלושת המימדים, הוא בהעלאת המעורבות החברתית שלך. רוב העיסוקים, דורשים לבוא במגע עם אנשים, לשתף את השגיך, להחליף נסיון ותובנות עם שותפים לתחום. מעורבות בקבוצה חברתית, שיש לה עניין דומה לשלך, מעלה לכשעצמה את רמת שביעות הרצון שלך מהחיים ומאפשרת לך לקבל מענה על צרכים פסיכולוגיים כגון הכרה חברתית, להעלות ביטחון עצמי ולקבל טפיחה על האגו.

תופעת לוואי נוספת שתקרה, לאחר שתתמקם בכל אחד מהמימדים, היא שאתה תתחיל להציב מטרות בתחומים שבהם אתה עוסק. הצבת מטרות ויעדים, יתנו לך מוטיבציה ודחף נוסף לשפר את מיומנויותיך, לפעול בחריצות, להתקדם ולהרגיש שאתה מתפתח ולא מדשדש במקום.

אז באיזה מימד עדיין אין לך עיסוק קבוע שאתה נהנה ממנו?

מי שלא קרא את שלושת הפוסטים על שיפור אישי, אני מאוד ממליץ לקרוא אותם, לפני שממשיכים לפוסט זה.

הנה הקישורים אליהם:
איך אנחנו נהיים עצמנו – מהי התפתחות אישית, חלק א’
האם אפשרי להיות עצמך – מהי התפתחות אישית, חלק ב’
כיצד מתרחש שינוי ושיפור – מהי התפתחות אישית, חלק ג'

אחד מהאספקטים של שיפור אישי, הוא המודעות לתהליכים שקורים לנו ולדברים שאנו מבצעים במהלך החיים, בצורה אוטומטית. ישנם הרבה מאוד דברים שלמדנו לבצע ואפילו להרגיש, במהלך תהליך הסוציאליזציה. למדנו מהם רגשי אשמה ומתי צריך להרגיש אותם, למדנו מהו עלבון ומתי צריך להיעלב, למדנו מתי צריך לכעוס ומתי לא. כל התגובות שלנו לאנשים אחרים וכל וצורת הביטוי שלנו, אלו דברים נלמדים. אפשר לראות זאת בקלות על ידי התבוננות בתרבויות שונות. כל חברה מחנכת את חבריה להתנהג ולהגיב בצורה שונה לסביבה. בחברה המערבית נהוג לכעוס, להיעלב או להיפגע ממישהו שמטיח בך קללות. לעומתם במזרח הרחוק, נהוג לרחם על אדם שמקלל ואומר דברים לא נעימים, אבל לא להיעלב ממנו ולא לכעוס עליו.

אילו היום היו נותנים לנו את הבחירה האם לאמץ או לא לאמץ דפוס פעולה כלשהו, למשל של עלבון, כתגובה לאנשים אחרים, היינו חושבים פעמים האם זה מועיל לנו או לא. אבל אין לנו את הבחירה הזו. אנשים נעלבים כמובן מאליו. כל אחד, בהתאם לערכים שלו ובהתאם לאיך שחונך. לכל אדם יש כפתור שאם לוחצים עליו פעם אחר פעם, התגובה תהיה זהה פעם אחר פעם. כולנו נמצאים בתוך כלוב התגובות האוטומטיות שלנו. כל אחד והתגובות שהכפתורים עליו מפעילים.

כל אחד ואחת מאתנו, הוא "העבד" של תהליך החינוך ושל כללי החברה שהפנים לתוכו.
לא בהכרח כל דפוס אוטומטי, הוא "רע" לנו. חלקם בהחלט מסייעים לנו ומקלים על החיים, אבל חלקם מפריעים לנו להיות מאושרים, לתקשר בנינוחות עם אנשים ולהגיע למטרות שלנו בחיים. הדבר המפחיד יותר, הוא שאנו מריונטות שכל חייהן, זו תגובה בלתי מודעת לגירויים של הסביבה. תגובה, כפי שלמדנו להגיב אותה.

כל אדם שנמצא על דרך השיפור האישי, חייב לאמץ לעצמו מנגנון נוסף, שבעזרתו ילמד להשתחרר מהמקובעות לדפוסי הפעולה והמחשבה שלו, לשים אותם תחת מבחן ולהחליט האם הם עוזרים לו ומתי. ברגע שיקבל שליטה על אותם הדפוסים שעד היום בוצעו בצורה אוטומטית, כמובן מאליו, כתגובה מוכנה, יוכל לקבל הרבה יותר בחירה בחיים שלו, להפסיק להיות מריונטיה. אם ירצה, אף יוכל "לתכנת" את עצמו מחדש לחיים הרבה יותר מאושרים, נעימים ולהיות בעל יכולת להשיג בצורה הרבה יותר קלה את מטרותיו.

מנגנון הפקפוק
המנגנון שמאפשר להשתחרר מהדפוסים שמקבעים אותנו, נקרא מנגנון הפקפוק. להשתמש במנגנון, פירושו לזהות את המובן מאליו, את מה שנעשה בצורה אוטומטית ולא מתוך החלטה מודעת ולשים אותו על מזבח המבחן. לפקפק בצורך של כל דבר שאנו עושים לא מתוך החלטה מודעת, אלא מתוך תגובה ריאקטיבית.

חלק מהמנגון, זה על כל דפוס אוטומטי, לשאול שאלות כמו:
- "מדוע אני עושה את זה?"
- "האם זה תורם לי או לא?"
- "איך סיגלתי לעצמי את הדפוס?"
- "איך הדפוס משרת אותי?"
- "מה המשמעות העמוקה של הדפוס?"
ועוד מגוון של שאלות שיעזרו להבין מאיפה הדפוס נובע ומה המשמעות של הדפוס שאני בוחן.

אם כבר נתתי כדוגמא את תגובת העלבון, נבחן אותה מזווית שרוב האנשים לא מסתכלים ממנה (הם פשוט נעלבים, כתגובה אוטומטית למיילים של מישהו אחר). אני בטוח שאנשים שנוטים להעלב בקלות יתר, ישנו הרגל זה, לאחר שיקראו את השורות הבאות.

אם אני נעלב או נפגע ממילים של מישהו אחר, זה אומר שאני נותן למילים שלו חשיבות מאוד גבוהה. זה אומר שהוא אוטוריטה בשבילי. זה אומר שאני אקבל כל דעה או עמדה שלו, ללא עוררין. שהוא המקור לאמת אבסולוטית. הרי אם הייתי יודע שהוא לא מבין על מה הוא מדבר, אז לא הייתי מתייחס למילים שלו בכלל.
אפשר להרחיק לכת ולומר שאם אני נעלב, זה אומר שאני לא מאפשר לאדם אחר להיות בעל דעות משלו. אם הייתי מניח שלכל אחד יש את הזכות לדעה משלו, לא הייתה לי סיבה להיעלב. כי כמות הדעות, היא  ככמות האנשים על פני כדור הארץ. בזה שאני נעלב, אני שולל מהבן אדם שהעליב אותי, להיות אנושי, להיות זכאי לדעה משלו. זה פשוט חוסר כבוד כלפיו.

אז מישהו עדיין חושב שיש טעם להיעלב?
איזה דברים שהיית עושה עד היום כמובן מאליו היית רוצה לבחון לראשונה ולקחת עליהם שליטה?

רוצה להתחיל בשיפור האישי שלך ולדעת כיצד אתה יכול להפוך ליותר מודע לעצמך? הירשם לקבלת עדכונים בפינה הימנית למעלה וקבל למייל שלך את כל הפוסטים שאני כותב בנושא זה.

את תהליך ההתפתחות האישית אני מחלק ל-3 שלבים עיקריים, כאשר כל שלב אפשר לחלק לעוד תתי שלבים ולכתוב על כל אחד מהם ספר נפרד. בפוסט הזה אני אתן את התמונה הכללית של שלושת השלבים שיש לעבור בדרך לשינוי אישי.

שלב ראשון – זיהוי דפוסי החשיבה, תפיסות וערכים, דפוסי ההתנהגות והתקשורת שלך.
בשלב הזה עליך להיות מודע לכל אותם הדברים שבהם אתה משתמש בחיי היום יום ונהפכו לחלק מה"אישיות" שלך. כאן עליך להעלות על פני השטח ולהיות מודע למנגנון שעומד מאחורי ההתנהלות היום יומים שלך.

תורות שונות וזרמים שונים של לימודי מודעות עצמית, מתעסקים בעיקר עם השלב הזה. הם נועדו להביא את הבן אדם למודעות, לגבי סט ההנחיות שמנחה אותו כל החיים, צורת המחשבה שלו ודפוסי ההתנהגות הבלתי מודעיים.

ברגע ששמים את האצבע על מה שמנחה אותנו בחיים והופכים להיות מודעים לדפוסי ההתנהגות שלנו, המשך התהליך נהייה אפשרי. בעקבות המודעות, אנחנו מקבלים גישה להחלטה האם להשתמש בדפוס מסויים או לא, האם להישמע להגיון כלשהו או שמה לחפש הגיון אחר, שישמוש אותנו בצורה טובה יותר. זה לא אוטומטי, כפי שזה היה בעבר. הרבה פעמים אנשים שנמצאים לקראת סוף השלב הזה, ומעלים על פני השטח את מה שעשו בעבר בצורה אוטומטית, לעתים מתחילים להיראות "רובוטיים", כאילו מקבלים החלטה לגבי כל פעולה ומחשבה שלהם ובוחרים בצורה מאולצת איך לפעול ולחשוב.

שלב שני – בחינת טיב ויעילות הדפוסים, הערכים והתפיסות שזוהו.
בשלב הזה עליך לבחון האם הדברים שמצאת בשלב הראשון, משרתים אותך בצורה הטובה ביותר או לא.
האם הם באמת עוזרים לך להיות יותר שמח, מאושר, יותר מרוצים מהחיים? ולהגיע לתוצאות הרצויות בכל תחומי החיים?
האם הם עוזרים לך להגיע לתוצאות הרצויות בכל תחומי החיים בדרך נוחה בשבילה?
האם הם יוצרים סביבך חברים או גורמים לאנשים להתרחק ממך?
שלב זה יכול להיעשות במקביל לשלב הראשון, לאחר שזוהו הדפוסים הראשונים שאותם רוצים לבדוק.

לאחר שבחנת את טיב הדפוסים השונים, עליך לשים לב לאותם הדפוסים שאתה לא מרוצה מהם, שלא מביאים למטרות בצורה יעילה, שלא נותנים לך את התפוקות שהיית רוצה להשיג. איתם תיעשה המשך עובדת השינוי והשיפור.

למשל, האם צורת התקשורת שלך עוזרת לך להתקבל לעבודה חדשה או שבגללה אתה לא מצליח לעבור אף ראיון עבודה?
האם צורת ההתנהגות שלך והדרך בה אתה מקבל החלטות גורמת לאנשים לרצות להיות בקרבתך או מפריע לך לרכוש חברים?
האם הדרך שבא אתה מבטא את עצמך, מתנהג, מגיב, עוזרת לך למצוא זוגיות או מפריע לך למצוא בן או בת זוג?
האם הדרך שבה אתה בוחר לנהל את הפנאי שלך, משאירה אותך מרוצה או שהינך מרגיש לא מספוק וחנוק?
ככה עליך לבדוק לגבי כל דבר קטן בחיים, במיוחד אותם הדברים שאינך מרוצה מהם.
כל החיים שלך ברי שינוי, ברגע שתשים את האצבע על אותו הדבר שברצונך לשנות, תוכל גם לעשות את זה.

ברגע שהינך מזהה את הדפוסים שהינך רוצה להעלים, לשנות או לשפר בצורה כלשהי,  אתה עובר איתם לשלב הבא, כדי לשפר את איכות החיים בפועל.

שלב שלישי – שיפור דפוסים קיימים והחלפת הדפוסים הפחות יעילים, ביותר יעלים. החלפת צורות המחשבה, התפיסות והערכים שלא משרתים אותנו בצורה הטובה ביותר, בכאלו שכן יעשו זאת.
זהו השלב העדין ביותר, כיוון שזוהי התחנה האחרונה לפני השינוי בפועל. ההחלטות שיתקבלו כאן, וצורת הביצוע של המשך התהליך, ישפיעו בצורה ישירה על התוצאה.

בשלב הזה עליך להחליט באילו דפוסים חדשים, עליך להחליף את הדפוסים הישנים או איך לשנותם. באילו תפיסות עליך להחליף את התפיסות הישנות. באילו צורות תקשורת עליך להחליף את מה שהתרגלת אליו במהלך השנים.

אימוץ הדברים החדשים תמיד נעשה על ידי התערבות של אדם חיצוני, אם בדרך אמצעית או בלתי אמצעית. וכאן יש כמה דברים שהופכים את העניין לעדין.
1. הדפוסים הנוכחיים שלך והתפיסות הנוכחיות שלך, שירתו אותך במשך כל החיים. אתה התרגלת לחיות איתם בשלום, בלי לשים לב אליהם. התרגלת לפעול לפיהם בצורה אוטומטית. להפנים דפוס או תפיסה חדשה עד לאותה רמה של שימוש יעיל, לוקח זמן. גם אם הדפוס החדש הוא יעיל יותר מהישן, בפעמים הראשונות לא תוכל לפעול לפיו בצורה יעילה, מכיוון שהוא עדיין לא הופנם. אינך מרגיש מחובר אליו, אתה פועל כמו רובוט שנותנים לו הוראות מבחוץ. זה נראה ומרגיש לא טבעי ומאולץ. זהו שלב שצריך לעבור, כדי שיהיה אפשר לבחון את מלוא היעילות של הדפוס החדש ולהחליט האם הוא מוסיף או גורע.

2. מכיוון שהתהליך לוקח זמן, אותו האדם שבהנחייתו אתה מאמץ דפוסים חדשים, צריך להיות מישהו מומחה בתחומו. חבל שמישהו חובבן יציע לך משהו שלבסוף יתברר כמשהו שבכלל לא משתלב באישיות הכללית שלך או כמשהו שפחות יעיל עבורך, ממה שהיה לך ביד עד היום.

עליך להיות מאוד קפדן בבחירת המנחה שלך, כדי שלא תמצא את עצמך לאחר תקופת זמן עם דפוסים שלא רק לא עוזרים, אלא מזיקים. אל תשכח שבשלב הזה, הינך מתחיל להשתמש בפעמים הראשונות בדברים חדשים, לתקשר בדרך חדשה, לקבל החלטות בצורה חדשה. אתה כמו ילד שמתחיל ללכת. ללא התמיכה והליווי הנכון, אתה יכול ליפול ולשבור את הראש.

3. המתודולוגיה שתשתמש בה (או שהמנחה שלך ישתמש בה) להחלפה ושינוי של הדפוסים, התפיסות והערכים הישנים שלך בחדשים, משחקת תפקיד קריטי. עליך לעבור תהליך פסיכולוגי שיעזור לך להפשיר ולהשיל מעצמך דפוסים ישנים (להוציא אותם מהתת מודע ולקחת ממנו את השליטה בהם), אח"כ להתחיל להתנסות לפעול על פי הנחיות חדשות ודפוסים חדשים ובשלב הבא, להקפיא מחדש (להכניס לתת מודע), את הדפוסים והכללים החדשים, כדי שתוכל לחיות לפיהם בצורה אוטומטית ו"טבעית".
אם התהליך הזה עובר בצורה לא מבוקרת או לא נכונה, יכול להיגרם לך נזק שכדי לתקן אותו, תצטרך לפנות לאנשי מקצוע.
זוהי סיבה נוספת לשקול בצורה רצינית, עם מי אתה הולך לעבוד, במי אתה נותן אמון ולמי אתה מוכן לתת את האחריות להמשך החיים שלך.

מה זה "להיות עצמך" והאם זה אפשרי?
הרבה פעמים יוצא לנו לשמוע שצריך "להיות עצמך", "להיות אותנטי" ולא לשחק תפקיד של מישהו שאנחנו לא. לאחר ההסבר שלי על תהליך גיבוש האישיות שלנו, אני מקווה שזה ברור שאין שום עצמך אותנטי אחד ויחיד. אין שום דבר "טבעי" בהתנהגות של בן אדם, שבאמת שייך לבן אדם ומגיע איתו מהלידה. כל מה שיש, זה מודלים ותפיסות שאימצנו לגבי העולם, דפוסים שליקטנו מאחרים והתאמנו לעצמנו, סט של "חוקים" שעם הזמן נצרבו בראש, לגבי איך ואיפה עלינו לנהוג, לחשוב, לחיות.

אצל רוב האנשים, סט ההנחיות הזה נמצא כל כך עמוק בתודעה, שהם לא מסוגלים להבחין שמה שמנחה אותם, אלו כללים ועקרונות שהם אימצו במהלך החיים. הם מבדילים בין מה שהם קוראים לו "התנהגות טבעית", שהכוונה היא להתנהגות על פי אותן ההנחיות שהפונמו מזמן וקשה לשים עליהן את האצבע, ל"התנהגות מלאכותית ומאולצת" שהכוונה היא להתנהגות על פי איזשהם כללים טריים שנלמדו לאחרונה ועדיין לא הופנמו והאדם לא התרגל לפעול לפיהם.
זהו הבדל בין דפוסים שיושבים בעומק התודעה והופנמו מזמן, לבין דפוסים שנמצאים בדרך להטמעה ויושבים על פני השטח (נראים לעין). פני השטח, מול עומק התודעה.

בד"כ כאשר אומרים "להיות עצמך" או "להיות אותנטי", מתכוונים לכך שננהג על פי אותם הדברים שהפנמנו מאוד עמוק והם הפכו לחלק אינטגרלי מהאישיות שלנו, ולא ננהג על פי איזשהם כללים ודפוסים חדשים שאנחנו מנסים לאמץ בזה הרגע.

מה קורה כאשר אנו מנסים להחליף את ההתנהגות והתפיסות הישנות שלנו, במשהו חדש?
כאשר אנחנו מנסים לאמץ דפוסים וחוקים חדשים שלפיהם ננהג, אנחנו נאלצים להתנהג לפיהם בצורה מלאכותית, מחושבת ומאולצת. זה נראה מהצד מלאכותי ומאולץ, מכיוון שזו דרך התנהגות ומחשבה שונה, מהדרך בה התרגלנו לחשוב ולהתנהג במהלך כל החיים. זה גורם לנו כל הזמן להיות מודעים למה שאנחנו עושים ולהזכיר לעצמנו להתנהג על פי הכללים החדשים שאנו מאמצים זה עתה. אבל זהו רק שלב מעבר. ברגע שנפנים דפוס חדש לעומק על ידי זה שנתנסה בו מספיק פעמים ונקבל מהסביבה תגובות שמצדיקות עבורנו את טיב הדפוס, עם הזמן גם הוא יהפוך לחלק מהאישיות שלנו וכבר לא נצטרך לאלץ את עצמנו להתנהג לפיו, להחזיק אותו בזיכרון או לעשות בקרה עצמית.
אני בטוח שכל אחד יכול לרפרף בזיכרון ולראות איך עכשיו הוא עושה דברים בצורה טבעית, בכלל בלי לחשוב עליהם, בזמן שבעבר היה צריך ללמוד לעשות אותם בתור משהו חדש ומאולץ. נהיגה במכונית למשל, זו דוגמא מצויינת.

בוא נראה עוד דוגמא, כדי לוודא שהעניין ברור
האם לחייך כאשר ניגשים לפקיד קבלה במקום כלשהו, זה "להיות עצמך"? זו פעולה של נימוס שסיגלנו כחלק מהחינוך שלנו, בגיל צעיר. אנחנו עושים את זה בלי לשים לב ובלי לתכנן את זה. אבל זו אפילו פעולה לא טבעית! תינוק מחייך כשנוצר בו רגש שימחה. אנחנו עושים את זה מסיבות שונות, ערכים תרבותיים, נימוס. ההנחיה הזאת של לחייך שנתתי בתור דוגמא, יושבת אצל כל אחד כל כך עמוק בתודעה, שאנחנו לא יכולים לעלות עליה בקלות ולהגיד לעצמנו "כן, מתישהו לימדו אותי ככה, לכן זה מה שאני עושה היום". זה נראה לנו, כאילו זה בא "מעצמנו האמיתי".

לעומת זאת, כאשר אתה עושה תנועות מסויימת בשפת הגוף שלך, בתור טכניקה שלמדת לפני יומיים בקורס לשכנוע ומכירות, אתה מרגיש שזה יוצא לך מלאכותי ומאולץ, למרות שזו בדיוק אותה ההנחיה שהכנסת לראש (בדומה לחיוך שהפך ל"טבעי"), רק שהיא הרבה יותר טריה. היא נמצאות ממש על פני השטח (אתה צריך להזכיר לעצמך לעשות את זה). עם הזמן גם הנחייה זו, והפעולה שבאה איתה, יהפכו למשהו טבעי עבורך.

כל מי שאומר שצריך "להיות עצמך" כדי להיות מאושר ויש איזשהו "עצמך אותנטי", למעשה אומר "אל תתפתח אישית". אין שום "עצמך" אחד ויחיד שהוא נכון. יש רק הבדל מתי קיבלת את ההוראות שלפיהן אתה פועל.

מי שמתחיל להתעסק בהתפתחות אישית, עומק התודעה שלו, האישיות כפי שגיבש אותה במהלך החיים, לא סיפקו לו את כל התשובות שהוא חיפש ואת התוצאות שהוא רצה להשיג בחיים. הוא רוצה יותר. רוצה להיות מסוגל להשיג ולראות מעבר למה שהיה אפשרי בשבילו בעבר. לכן להגיד לו "תהיה עצמך", זה בדיוק לתקוע אותו באותו המקום, באותם הגבולות שהוא מנסה להרחיב. אנשים מגיעים להתעסק בהתפתחות אישית, כדי להטמיע משהו חדש ולבנות את "עצמך" החדש, שישרת את מטרותיהם בצורה טובה יותר.

בפוסט הבא אני אכתוב על 3 שלבים שיש לעבור במהלך ההתפתחות האישית ושינוי עצמי. כדי לא לפספס אותו, הירשם לקבלת עדכונים למייל, בפינה הימנית למעלה.

אני אסטה לתקופה קצרה מעניין העסקים והשיווק, כדי לכתוב 3 פוסטים שבהם אני רוצה להראות בקצרה את עיקרי התפיסה שלי לגבי התהליך הכללי של התפתחות אישית ושיפור עצמי.

איך אנחנו נהיים מי שאנחנו?

מהרגע שאנו נולדים, אנחנו מתחילים לעבור תהליך של סוציאליזציה. זהו אותו התהליך, שבו אנו לומדים איך העולם שלנו עובד ולומדים איך לתפקד בחברה שבה אנו גדלים. בתהליך הזה אנו מגבשים זהות, ערכים, דפוסי התנהגות ותקשורת, תפיסות ועקרונות שינחו אותנו בעתיד. בתהליך הזה אנו לומדים את חוקי פעולות הגומלין  בין אנשים ועוד הרבה מאוד דברים שמהווים חלק בלתי נפרד מהחיים החברתיים.

כל זה קורה בצורה בלתי מודעת לחלוטין, על ידי צפייה באנשים אחרים שאיתם אנו באים במגע (גם חזותי בלבד, כמו טלויזיה), וחיקוי שלהם.
מהרגע שנולדנו, אנחנו מתחילים לאמץ את צורות ההתנהגות, קבלת ההחלטות, החשיבה, הערכים, דפוסי התקשורת של האנשים הסובבים אותנו. אנחנו עושים את זה רק על ידי התבוננות וחיקוי. קל מאוד לראות את זה אצל תינוקות קטנים, שבאים לעולם כדף לבן ומתחילים לאמץ את הדפוסים של הוריהם, האנשים שנחשפו אליהם, חבריהם לגן הילדים (זאת אומרת גם את הדפוסים של ההורים של חבריהם לגן הילדים), דמויות בטלויזיה וכו'.
כך לאט לאט, נבנה אצל האדם מערך של תפיסות ואמונות, לגבי איך פועל העולם והחברה שלנו בפרט. בצורה בלתי מודעת אנחנו מגבשים לעצמנו ומפנימים את הכללים שלפיהם "יש לפעול", כך שבסופו של דבר נראה כאילו הם משהו סובייקטיבי שנולדנו איתו.
זהו חלק מרכזי מתהליך יצירת האישיות, האופי והזהות שלנו.
בשורה אחת אפשר לסכם ולומר שבתהליך הזה אנו מלקטים דפוסים, תפיסות וערכים מאנשים אחרים.

בדרך זו אנו גם לומדים את התפקידים השונים שעלינו יהיה לקחת בחברה שלנו. לומדים איך "נכון" להיות בתפקיד של גבר או אישה, איך "נכון" להיות בתפקיד תלמיד, חייל, עובד, מנהל, מתבגר, עוזר לאחד הקטן, מתראיין לעבודה וכו'.

כאשר אנו מגיעים לגיל קצת יותר מודע, אנו מתנהגים לפי דפוסי ההתנהגות וחושבים על פי דפוסי החשיבה שליקטנו, אימצנו והנפמנו עם השנים, וזה נראה לנו טבעי לחלוטין. כאילו הם חלק בלתי נפרד מהאישיות שלנו. כאילו זה משהו שנולדנו איתו. אנחנו לא מודעים לתהליך שעברנו, כדי לבנות את אותה האישיות שלנו. למעשה, כל אחד מאתנו, הוא אוסף של אנשים אחרים שמהם הוא ליקט את הבסיס לדפוסי הפעולה והחשיבה שלו ושאותם חיקה במהלך החיים ובעיקר בגיל הרך. אם ננסה לחשוב לאחור, כנראה שלא נוכל לשים את האצבע ולהגיד ממי ליקטנו דפוס זה או אחר, צורת תקשורת זו או אחר, תפיסה זו או אחרת.

חשוב לציין, שאותם הדברים שליקטנו לתוך האישיות שלנו מאחרים, יכולים לעבור טרנספורמציה בתוכנו, כאשר אנו באים במגע עם העולם החיצוני. לדוגמא נניח שאימצנו במהלך ההתבגרות צורת תקשורת מאוד תוקפנית. ארועים מסויימים בחיים, יכולים למתן את דרך התקשורת הזו והיא תשתנה אם במודע או לא. אנחנו מקבלים פידבקים מהסביבה ובעקבותם בצורה בלתי מודעת עושים שינויים קלים בדפוסים שלנו. השינויים הרציניים יותר, בד"כ נעשים בצורה מודעת ומכוונת.

בפוסט הבא אני אגע בנקודה של "להיות עצמך" האותנטי. כדי לא לפספס את הפוסט, הירשם לקבלת עדכונים בפינה הימנית למעלה.