יגאל שטארק – נסיקה להצלחה

לפני מספר ימים נכחתי בקורס של התנהגות ארגונית באוניברסיטה העברית, שם התנהל דיון אקטיבי בנושא "מהי מטרת הפירמה?". הכיתה התחלקה בדעותיה לשני מחנות עיקריים. לטענת מחנה אחד, מטרתה של כל פירמה היא רווח כלכלי בסופו של דבר, כאשר המחנה השני טען כי לפירמה מטרות שונות, כמו לדאוג לשביעות רצון העובדים והלקוחות, לייצר מוצרים, להיות מועילים ללקוחות וכו'. הראשונים טענו שכל אלו הם רק אמצעים להשגת המטרה הראשית – הגדלת רווחים.
יש לציין שדובר על חברות למטרת רווח ולא על מלכ"רים.

קצת הופתעתי ממקובעות הדעות בכיתה וחוסר רצון להסתכל על התמונה בצורה רחבה יותר. לכן אני רוצה להראות כאן, ממש בקצרה, כיצד ניתן לגשת לניתוח השאלה הזו, בעזרת הנחות יסוד שונות ויכולת לראות את הנושא מזוויות שונות, שבד"כ נמנעות במחשבה מקובעת כפי שנתקלתי בה בהרצאה.מה שאני הולך לרשום, אינו מהווה תשובה נכונה לשאלה או צורת מחשבה נכונה. אני רק רוצה להראות דרך להשתמש במחשבה, על מנת לענות על שאלה פשוטה לכאורה.
הדברים שאני אכתוב וכפי שאציג אותם, לא נאמרו על ידי אף אחד מהתלמידים ולא על ידי המרצה, מה שמאוד חבל לדעתי, מכיוון שהדבר מצביע על חוסר הגמישות במחשבה הביקורתית והיכולת לבנות on the fly מודלים תפיסתיים שונים על אותה התופעה.

נתחיל את הדיון בשאלה "מהי מטרת החברה?"
ראשית, יש להבדיל בין החברה, לבין בעליה. אלו שתי ישויות נפרדות, שמטרותיהן שונות.
אם להיות יותר מדויקים, מטרות יכולות להיות רק לאנשים, משמע לבעלי החברה ולמנהליה.
החברה עצמה, הינה סטרוקטורה שנבנתה על ידי בעליה ומנהליה, שמבצעת פונקציה שהוגדרה על ידי מתכנני ומקימי סטרוקטורה זו. בעלי החברה אכן משתמשים בפונקציה זו, על מנת להשיג את מטרותיהם השונות.

למשל, חברה (סטרוקטורה) לייצור מסמרים, זהו מכלול של אנשים ומכונות שפועלים בצורה מתואמת על מנת לייצר מסמרים באיכות מסוימת. במהלך עבודתם לא עולה במחשבתו של הפרט (העובד) הבודד, המחשבה "כיצד אני יכול לעזור לחברה שאני עובד בה, להרוויח יותר?". הוא לא מציב לעצמו מטרה כזו, אלא כל מה שהוא עושה, זה את חלקו בהתנהלות הסטרוקטורה שמייצרת מסמרים.

אולי פשוט יותר לחשוב על מקדונלד'ס, שפרשה את סניפיה בכל העולם וגורפת רווחים עצומים שעולים משנה לשנה. לכאורה, מטרתה של החברה (מקדונלד'ס) היא להגדיל את רווחיות החברה. אך האם זוהי מחשבה שמעסיקה את הנערים והנערות שעובדים במטבח, עומדים על הקופה ומקבלים הזמנות? האם הם עוסקים בזה? האם עוסקות בזה המכונות שמכינות צ'יפס או שופכות גלידות לכוסות פלסטיק? כיצד אנו יכולים לטעון שמטרת החברה היא להגדיל רווחים, אם רוב פרטי החברה בכלל לא עוסקים בזה ולא תורמים לדבר בצורה ישירה, אלא רק מבצעים פונקציות פשוטות?

על מנת שתתבצע הגדלת רווחים בפועל, מלבד הפונקציות הפשוטות של החברה (שירות, ייצור, תיאום, תחזוקה וכד'), מישהו צריך להשקיע מחשבה בעניין ולקבל החלטות שיובילו להגדלת הרווחים. במחשבות האלה יכול לעסוק מנהל בכיר שזה תפקידו או הדירקטוריון. הם מהווים את הפרטים היחידים, שמבצעים את הפונקציה הישירה שמביאה "להגדלת רווחים" ויש להם עניין בדבר. לא העובדים על פס הייצור, לא הקופאיות, לא פועלי המחסן, לא המכונות והמחשבים הנמצאים בחברה עוסקים בהשגת מטרה זו ואין זה מעניין אותם כלל. מטרתם של אלו האחרונים, היא לבצע פונקציות שיעזרו לסטרוקטורה לייצר מוצרים ולספק שירותים ללקוחות, בלבד.

מכאן המסקנה היא, שמטרתה של החברה היא לייצר מוצר או לספק שירות, כאשר מטרת בעליה, היא להגדיל רווחים בעזרת ייעול אותה החברה (שמטרתה לספק שירות) והגדלתה (הרחבת פעילות החברה, מספר לקוחותיה והעלאת מחירים). כאן החברה הינה אכן אמצעי של בעליה להשגת רווחים, ותפקיד החברה (או מטרתה), הוא לבצע את מה שהיא מתמחה בו.

ניקח את המחשבה שלנו עוד יותר רחוק.
האם אנחנו באמת יכולים לטעון שמטרתו של בעל החברה הוא להרוויח יותר כסף באמצעות חברתו?
האם זוהי המטרה הסופית?
הרי הכסף, זהו רק אמצעי לקנות בית גדול יותר, רכב יפה יותר, לטייל בעולם ולהרשות לעצמך לחיות בצורה טובה יותר. לפעמים האדם העשיר לא באמת משתמש בכסף, מכיוון שעצם הידיעה שיש לו כסף רב, גורמת לו להרגשה טובה. גם כאן הכסף הינו אמצעי לזכות בהרגשה טובה יותר.

אז האם מטרתה של החברה היא להיות אמצעי להשגת כסף, שגם הוא מהווה רק אמצעי להשגת הרגשה טובה יותר אצל בעלי ומנהלי החברה? לכאורה ניתן לטעון, שמכיוון שהכסף הינו אמצעי, ישנה מטרה סופית אחרת (שונה מכסף) והיא האושר של הבן אדם (בדרכים שונות באמצעות הכסף. מעניין מה פרוייד היה אומר על זה? ). אך האם אנו בטוחים שזוהי המטרה הסופית, שהחברה היא רק אמצעי בדרך להשגתה?

כאן אנו חוזרים לשאלה "מטרתו הסופית של מי?" מי הציב את המטרה עליה התחלנו לדבר עוד בהתחלה.
ניקח את המחשבה עוד צעד קדימה, ונניח לשנייה שהאושר, אותו ראינו לפני רגע בתור המטרה הסופית, גם הוא אמצעי למשהו אחר. למשל, אושר האדם, מביא לסיפוק האלוהים שייצר את האדם. האל רוצה לגרום לאנשיו להיות מאושרים על מנת שהוא בעצמו ירגיש מסופק (בהנחה שהוא דומה לנו ויש לו רגשי סיפוק).
אושר האדם, הוא אמצעי להשגת סיפוקו של האל. בתורו, כסף, הוא אמצעי לאושר האדם. בתורה הפירמה, היא אמצעי להשגת כסף, בתורו ייצור מוצרים ושירותים, הם אמצעי לקיום החברה.
בשורה התחתונה, מטרתה של החברה, היא להיות אמצעי בשרשרת להשגת המטרה הסופית "סיפוק האלוהים".

אך האם אנו בטוחים שסיפוק האלוהים זוהי המטרה הסופית? אולי גם זה אמצעי שבה לעזור להשיג מטרה אחרת כלשהי? כאן אני מזמין כל אחד להמשיך את התרגיל המחשבתי ולראות כיצד עוד ניתן לפתח את התיאוריה.

כדי לענות על השאלה "מהי מטרת הפירמה?" צריך קודם לענות על שאלות רבות אחרות, כמו:
- מי הציב את המטרה עליה אנו מדברים?
- מי נהנה מהשגת המטרה?
- מי משקיע מאמץ ומחשב בהשגת המטרה?
- מהי הרזולוציה במסגרתה אנו ננתח את הסוגיה?
- מהן הנחות היסוד איתן ניגש לענות על השאלה?

התשובה הסופית שלנו, תהיה תלויה בתשובות לשאלות הנ"ל.

כמובן שלשאלה "מהי מטרת הפירמה?" אין תשובה חד משמעית ואין תשובה אחת שהיא נכונה, מכיוון שאין "רזולוציה נכונה" להסתכל על שאלות מהסוג הזה ואין "הנחות יסוד נכונות", לבחון את השאלה הזו. מה שחשוב באמת, זה להיות מודעים לכל אלו, כאשר באים לנתח שאלות כמו זו ולא לשלוף תשובה מהמותן בצורה אינטואיטיבית ואח"כ לנסות לעשות לה רציונליזציה ולאנוס תחתיה את הנחות היסוד המתאימות.

אז מהי מטרת החברה? תלוי את מי שואלים…

במשך הרבה שנים, מאוד הערכתי "תורות" שעסקו בפיתוח אישי, מה שנקרא "רוחניות" עם כל הפלגים, הגורואים והשיטות השונות. התעסקתי במשך שנים בצורה עמוקה בזן, מדיטציות, מודעות עצמית, אושו, הדרך הרביעית, לנדמרק ועוד הרבה תורות ושיטות למיניהן. אפילו הייתה מחשבה לפתוח בית ספר שיעסוק בפיתוח האישי של האדם. כל הדברים האלה, הידע, האנשים שלמדתי מהם והתורות שבהן התעמקתי, היוו חלק מהותי שהשפיע על יצירת האישיות הנוכחית שלי והביאו אותי לחיות את החיים שאני רוצה, ברמה שאני רוצה.

בשנים האחרונות, התפתחה אצלי תובנה חדשה. זאת אפילו לא תובנה, אלא עובדה שגיליתי וש"הפילה אותי מהרגליים" ושברה את התודעה הכוזבת שחייתי בה במשך הרבה זמן. בעקבות גילוי זה, כל ההערכה המיוחדת שהייתה לי לגורואים ולשיטות הפיתוח האישי, נעלמה כמעט לחלוטין. אך צמחה הערכה חדשה לקונספירציה הגדולה ביותר שהם עשו.
מה שקרה, הוא שאחרי כמה שנים באקדמיה, התחילה להתגלות בפני התמונה, במלוא תיפארתה. הבנתי שכל התובנות שהיו לי על החיים, על האנושות, על החברה והאדם בפרט, מכל התורות של השיפור העצמי למיניהן, אלו רק פירורים ממה שאנשי האקדמיה כבר יודעים מזמן ונחשב לידע בסיסי עבורם.

הבעייה, שכל הידע האקדמי, לא מגיע ל"פשוטי העם". המחקרים, האבחנות, התובנות, לא מגיעים לאנשים הרגילים. זה נשאר בין כתלי האקדמיה בלבד. זה לא מפורסם בעיתונים, בספרים או במגאזינים. הדרך היחידה שבה הידע הזה מגיע אל העם, הוא בעזרת אותם הגורואים של ההתפתחות האישית. והאנשים שמקבלים את הידע בצורה מסורסת אבל כאריזמטית מאותו הגורו, רואים את הידע הזה בתור "וואו, פקחת לי את העיניים! אני מוכן להקדיש את כל חיי למורה הגדול!". אבל בפועל, הידע הזה אינו כה מפתיע את מי שנמצא באקדמיה, אלא זהו ידע בסיסי ביותר. בדרך כלל הידע הזה שנראה כמו "וואו", אותה התורה השלמה שאנשים מקדישים שנים ללימודיה, זה חומר של שבועיים-שלוש מתוך מספר קורסים באוניברסיטה, ושם הוא אפילו הרבה יותר עמוק ומקיף.

היתרון היחיד שיש לידע זה, בתור כזה שמגיע מלימודי הפיתוח האישי ולא מהאקדמיה, הוא שכאשר זה מועבר דרך התורות השונות של פיתוח האישי, הידע הזה (שנמצא באקדמיה בצורה הרבה יותר מפורטת ועמוקה) הוא יישומי לחייו האישיים של המתלמד. באקדמיה הוא לא. באקדמיה לא מלמדים אותך להשתמש בתובנות של הידע הזה בחיים האישיים שלך, כמו שמלמדים זאת באסכולות השונות של "שיפור עצמי". באקדמיה הידע הזה הוא הרבה יותר תאורטי, מוגש מתוך עמדה "כך עובד העולם המרתק שלנו", ולא מתוך "הנה איך אתה יכול עכשיו לשנות את החיים שלך בעזרת ההבנה החדשה".

לי היה מזל. אני התחלתי לקבל את הידע בצורה יישומית דרך לימודי ההתפתחות האישית, וכאשר הגעתי לאקדמיה שהרחיבה לי את הידע הקיים פי כמה וכמה, ידעתי כיצד להפוך גם את הידע החדש, את המחקרים ואת המסקנות, לידע יישומי בחיים שלי. אנשים שמגיעים לאקדמיה ולומדים את הידע רק משם, ב-99% לא יוכלו להפוך אותו ליישומי. הם יוכלו להמשיך לחקור, למצוא ידע נוסף ומודלים חדשים שמתארים את העולם, להרחיב את האופקים שלהם ויכולת הניתוח, אבל חסרה להם המיומנות של שימוש בידע זה בחיים האישיים שלהם. יש לי פי כמה וכמה ידע מאלו ש"משתחווים" לגורואים של התפתחות אישית, אבל אין להם יכולת להשתמש בידע זה לשיפור החיים שלהם. וזאת האירוניה הגדולה.

שוחט, כמו כל פוליטיקאי תחמן, עשה מהלך חכם ביותר. לאחר שלא הצליח להעביר את הרפורמה שלו ולהעלות את שכר הלימוד במהלך שנת הלימודים הנוכחית, עקב מאבק חריף של הסטודנטים, הוא "כאילו" נסוג ועשה רושם שמוכן להתחשב בדרישות הסטודנטים.

שבוע לאחר שנת הלימודים, כאשר הסטודנטים יצאו לחופש ואין אפשרות להשבית את הלימודים כחלק מהמאבק, פשוט כי אין לימודים ואין מה להשבית, שוחט חזר לזירה. היום הוא מציג את הרפורמה בתור "רפורמה לחיזוק ההשכלה", בה הוא מציע להעלות את שכת הלימוד ל-15 אלף שקל בחודש. פי 2 משכל הלימוד המקובל כיום. נכון, לצד זה הוא מציע עוד מספר צעדים נבונים, אך כאלו שפחות ישפיעו על הסטודנטים ועל הכיס שלהם.

אני צופה ששנת הלימודים הבאה לא תתחיל במועד הנקבע, אם ההמלצה הזאת אכן תיושם. הסטודנטים ישובו לספסל השובתים ולא לספרס הלימודים, הממשלה תבזבז כסף על הפגנות, דיונים, שכנועים, דחייה של לימודים ושעות השלמה. סטודנטים שתכננו להתחיל ללמוד, יוותרו על ההחלטה. אחרים פשוט יעברו ללמוד בחו"ל, ואנו נחזור למראות מסוג זה:

עדכון של אחר הצהריים:
כמו שכבר ציפיתי היום בבוקר, הסטודנטים יצאו בהודעה על אי פתיחת שנת הלימודים הבאה.

היום באוניברסיטאות מעמיסים על הסטודנטים המון מידע. בדרך כלל למידע שהסטודנט נאלץ לשנן לא מתלווה היישום של המידע הזה בחיים האמיתיים.
את הידע מלמדים בשביל להשתמש בו בפועל מתישהו בעתיד, אבל הידע נשאר בגדר תאוריה בלבד ולא הופך לידע מעשי עד אשר הסטודנט יגיע למקום עבודה ושם יעבור חניכה מחדש. בזמן הלימודים שלו, חוץ מלפתור תרגילים על הנייר, הסטודנט לא יודע איך לעשות את החיבור בין המציאות המסובכת שמקיפה אותנו, לבין הידע שהיה נראה כל כך פשוט על הדף במחברת.

יש מקצועות שדואגים להטמעה של הידע דרך עשייה, כמו רפואה, תכנות, עריכת דין, חשבונאות. כל אותם הדברים בהם הסטודנט חייב לעבור סטאג' לאחר סיום הלימודים או במהלכם. בשאר המקרים, עד שמישהו חיצוני לא ילמד את הסטודנט להשתמש בכל מה שלמד, לידע שלו אין ערך רב.
המשך קריאה »