יגאל שטארק – נסיקה להצלחה

במשך הרבה שנים, מאוד הערכתי "תורות" שעסקו בפיתוח אישי, מה שנקרא "רוחניות" עם כל הפלגים, הגורואים והשיטות השונות. התעסקתי במשך שנים בצורה עמוקה בזן, מדיטציות, מודעות עצמית, אושו, הדרך הרביעית, לנדמרק ועוד הרבה תורות ושיטות למיניהן. אפילו הייתה מחשבה לפתוח בית ספר שיעסוק בפיתוח האישי של האדם. כל הדברים האלה, הידע, האנשים שלמדתי מהם והתורות שבהן התעמקתי, היוו חלק מהותי שהשפיע על יצירת האישיות הנוכחית שלי והביאו אותי לחיות את החיים שאני רוצה, ברמה שאני רוצה.

בשנים האחרונות, התפתחה אצלי תובנה חדשה. זאת אפילו לא תובנה, אלא עובדה שגיליתי וש"הפילה אותי מהרגליים" ושברה את התודעה הכוזבת שחייתי בה במשך הרבה זמן. בעקבות גילוי זה, כל ההערכה המיוחדת שהייתה לי לגורואים ולשיטות הפיתוח האישי, נעלמה כמעט לחלוטין. אך צמחה הערכה חדשה לקונספירציה הגדולה ביותר שהם עשו.
מה שקרה, הוא שאחרי כמה שנים באקדמיה, התחילה להתגלות בפני התמונה, במלוא תיפארתה. הבנתי שכל התובנות שהיו לי על החיים, על האנושות, על החברה והאדם בפרט, מכל התורות של השיפור העצמי למיניהן, אלו רק פירורים ממה שאנשי האקדמיה כבר יודעים מזמן ונחשב לידע בסיסי עבורם.

הבעייה, שכל הידע האקדמי, לא מגיע ל"פשוטי העם". המחקרים, האבחנות, התובנות, לא מגיעים לאנשים הרגילים. זה נשאר בין כתלי האקדמיה בלבד. זה לא מפורסם בעיתונים, בספרים או במגאזינים. הדרך היחידה שבה הידע הזה מגיע אל העם, הוא בעזרת אותם הגורואים של ההתפתחות האישית. והאנשים שמקבלים את הידע בצורה מסורסת אבל כאריזמטית מאותו הגורו, רואים את הידע הזה בתור "וואו, פקחת לי את העיניים! אני מוכן להקדיש את כל חיי למורה הגדול!". אבל בפועל, הידע הזה אינו כה מפתיע את מי שנמצא באקדמיה, אלא זהו ידע בסיסי ביותר. בדרך כלל הידע הזה שנראה כמו "וואו", אותה התורה השלמה שאנשים מקדישים שנים ללימודיה, זה חומר של שבועיים-שלוש מתוך מספר קורסים באוניברסיטה, ושם הוא אפילו הרבה יותר עמוק ומקיף.

היתרון היחיד שיש לידע זה, בתור כזה שמגיע מלימודי הפיתוח האישי ולא מהאקדמיה, הוא שכאשר זה מועבר דרך התורות השונות של פיתוח האישי, הידע הזה (שנמצא באקדמיה בצורה הרבה יותר מפורטת ועמוקה) הוא יישומי לחייו האישיים של המתלמד. באקדמיה הוא לא. באקדמיה לא מלמדים אותך להשתמש בתובנות של הידע הזה בחיים האישיים שלך, כמו שמלמדים זאת באסכולות השונות של "שיפור עצמי". באקדמיה הידע הזה הוא הרבה יותר תאורטי, מוגש מתוך עמדה "כך עובד העולם המרתק שלנו", ולא מתוך "הנה איך אתה יכול עכשיו לשנות את החיים שלך בעזרת ההבנה החדשה".

לי היה מזל. אני התחלתי לקבל את הידע בצורה יישומית דרך לימודי ההתפתחות האישית, וכאשר הגעתי לאקדמיה שהרחיבה לי את הידע הקיים פי כמה וכמה, ידעתי כיצד להפוך גם את הידע החדש, את המחקרים ואת המסקנות, לידע יישומי בחיים שלי. אנשים שמגיעים לאקדמיה ולומדים את הידע רק משם, ב-99% לא יוכלו להפוך אותו ליישומי. הם יוכלו להמשיך לחקור, למצוא ידע נוסף ומודלים חדשים שמתארים את העולם, להרחיב את האופקים שלהם ויכולת הניתוח, אבל חסרה להם המיומנות של שימוש בידע זה בחיים האישיים שלהם. יש לי פי כמה וכמה ידע מאלו ש"משתחווים" לגורואים של התפתחות אישית, אבל אין להם יכולת להשתמש בידע זה לשיפור החיים שלהם. וזאת האירוניה הגדולה.

אחד הדברים שהקנו לי ביטחון עצמי רב והרגשת עליונות על אנשים אחרים, הייתה תובנה שלמדתי בגיל 16. באותה התקופה השתתפתי בקבוצה קטנה שעסקה בהתפתחות אישית ומדיטציה. אני הייתי הכי צעיר שם. היה לנו מורה, אדם מיוחד בפני עצמו, שרק לו אני אצטרך להקדיש פוסט שלם. היינו לומדים דברים על עצמנו ועל החיים ועושים ניסויים על מנת להבין לעומק ולחוות על עצמנו את המהות והכוח של התובנות שרכשנו.

באחד המפגשים המורה שאל:
- "למה אתם תמיד עונים כאשר אנשים שואלים אתכם שאלות?" אנחנו לא ממש ידענו איך לענות לו וניסינו למצוא תירוצים וסיבות מדוע אנחנו עושים זאת.
- "אתם לא חייבים שום דבר לאף אחד. גם לא את תשומת הלב שלכם," הוא המשיך. "לא לחברים ולא לאנשים שאינכם מכירים. לאף אחד אין זכות לדרוש את התגובה שלכם. הם דורשים את הזמן של החיים שלכם, שלעולם לא יוכלו להחזיר לכם, בלי להבין זאת. פשוט תדעו שאתם לא חייבים לתת אותו לאף אחד אם אינכם רוצים. אנשים בדרך כלל עושים דברים בצורה אוטומטית, בלי לשים לב שמי שהניע אותם לעשות זאת, הוא מישהו אחר ולא הם עצמם. הם לעולם לא קיבלו החלטה מודעת לענות או לא לענות על שאלה, לתת הסבר או להמנע ממנו. אבל הם עושים את זה תמיד – כמו רובוטים. שואלים אותם, הם מגיבים, כשיכלו לא להגיב. אבל נראה שהם אפילו לא לוקחים אופציה זו בחשבון. האנשים נמצאים בשינה עמוקה ולא שמים לב איך מישהו אחר שולט בחיים שלהם. אם תהיו מודעים יותר למה שקורה לכם, אתם תראו שאתם עושים כל כך הרבה דברים בלי שבחרתם ורציתם לעשות אותם. הם פשוט נעשים בצורה מכאנית."

כשהבנתי שהבחירה נמצאת בידי ואף אחד לא יכול להשפיע עלי אם איני רוצה זאת, נוכחתי לכוח אדיר שקיים אצלי ולא הייתי מודע אליו עד כה. בשביל לחוות ולהבין את העניין לעומק, הייתי מפריז בתגובות שלי. כאשר היו פונים אלי, לא הייתי מגיב בכלל או שמבחירה הייתי מעקב את התגובה שלי לכמה שניות, כדי לחוש שאני יכול לתת תשומת לב או לא לתת אותה. שזאת בחירה שלי ולא פעולה אוטמטית. שאם אני נותן אותה, זה מתוך בחירה מודעת. לפעמים, כאשר מישהו היה שואל אותי שאלה ומצפה שאני מייד אענה לו, הייתי אומר "אם אתה רוצה לקבל ממני את הזמן של החיים שלי, תשאל קודם אם אני מוכן לתת לך אותו".
לפעמים כשאנשים היו מופתעים מחוסר התגובה שלי אליהם ושואלים לפשר העניין, הייתי בשמחה מסביר להם שהם דורשים ממני את הזמן של החיים שלי, זמן שהם לעולם לא יחזירו לי, ומצפים בתור מובן מאליו שאני אתן להם אותו. הייתי מופתע איך אנשים אחרים בקלות נותנים את הזמן של החיים שלהם לכל אחד המבקש זאת.

אתה לא חייב לאף אחד שום רגע של החיים שלך. אנשים אחרים לעולם לא יחזירו לך את הרגעים האלה. אם החלטת לתת אותו למישהו, תהיה בטוח שאתה הוא זה שהחלטת ולא תגובה אוטומטית שהגוף שלך בחר להגיב בצורה לא מודעת.