בשביל להסביר את הנושא, אני אצא משלוש הנחות יסוד בסיסיות:
1. יצורים ביולוגיים בכל צורה שהיא מיישמים את התוכנית הכי בסיסית שלהם – שמירת הגזע.
2. שמירת הגזע מתבצעת על ידי שכפול עם טעויות קטנות (סבירות). אפשר לחשוב על שכפול תאים, למשל.
3. היחידות המשוכפלות יוצרות קבוצות על מנת ליצור סביבה ידידותית ונוחה להמשך השכפול. כך שהמערכת תעבוד לטובתם. כאן אפשר לחשוב על קבוצות תאים שיוצרות איברים בגוף, על מנת שהגוף ימשיך לתפקד ותאים יוכלו להמשיך לשכפל את עצמם.
היחידות שהכרנו עד היום שמיישמות תוכנית זו, אלו הגנים (על כך מתואר בספרו של ריצ'רד דוקינז – הגן האנוכי).
אבל מסתבר שהגן הוא לא היישות היחידה שמתנהגת בצורה זו. יחידה נוספת, היא המם (meme). זוהי כל יחידת מידע המשתכפלת על ידי העברה ממוח אחד לשני (מוזיקה, רעיונות, מילים, ביטויים, אופנה).
מם בויקיפדיה
דוקינז היה אומר שאין שום סיבה, בגללה הצלחה של מם צריכה להיות קשורה בצורה כלשהי עם ההצלחה שם הגנום.
גן, זוהי הוראה לבניית פרוטאינים אשר נשמרים בתאים, המועברת דרך שכפול.
מם, זוהי הוראה להתנהגות, הנשמרת במוח ומועברת למוחות אחרים דרך חיקוי.
גנים משתמשים במנגנוני התאים כדי לשכפל את עצמם בצורה די מדוייקת.
המם נאלץ להשתמש במוח בתור מנגנון השכפול. אחד צריך לצפות בהתנהגות האחר ולעשות משהו כדי להעתיק את ההתנהגותו. זה נקרא גם reverse engineering.
אנשים יודעים לחקות אחד את השני בצורה טובה מאוד עוד מהילדות, בלי להתעמק בתהליך החיכוי, למרות שהוא מאוד מורכב. ההוראה לביצוע השכפול(כיצד הוא מבוצע) עוברת ברקע ואנחנו לא מודעים אליה. אנחנו יודעים רק לבצע אותה, אבל לא יודעים להסתכל על ההוראה עצמה.
היכולת הזאת מאפשרת שכפול של ממים.
במקביל לזאת, המוח בתהליך השכפול יודע להתעלם מטעויות. למשל אם אני מספר סיפור ומגמגם קצת, מי שישכפל, לא ישכפל את הגמגום שלי, אלא יספר את הסיפור בקול נקי.
אם אני עושה תנוע ולחצי שנייה הנראית לעין מתמהמה, מי שישכפל את התנועה יזהה את הטעות ולא ישכפל אותה. הוא ישכפל רק את ההתנהגות הנקייה.
המוח שלנו, כל הזמן בו אנחנו ערים, נמצא ברמת מסויימת של פעילות חשמלית – הוא חושב. רמת הפעילות יורדת כאשר אנחנו נרדמים. בזמן שהמוח "ער", אנחנו חייבים לחשוב על משהו. רוב הזמן מתבזבז על אותו רעיון, שיר, משפט שמסתובב לנו בראש במהלך היום.
זוהי אחת הסיבות למה אנחנו זקוקים לממים, כדי שהמוח ישאר פעיל ברמה מסויימת במהלך היום, הוא חייב לעבד איזשהו מידע, לכן איזשהו מידע חייב להסתובב כל הזמן שם. כל עוד אנחנו לא מפתחים רעיונות חדשים, לא עוסקים ביצירתיות, לא מבצעים חישובים מסובכים ולא דורשים מהמוח איזושהי פעילות מיוחדת, הוא כל הזמן מריץ בפנים את אותן המחשבות שהוא בוחר להריץ.
בינתיים לא ברור המנגנון, מדוע מחשבות (רעיונות, מנגינות) מסויימות נבלעות במוח ואנחנו לא נזכרים בהן יותר, ואחרות כן נתפסות ונשארות שם להרבה מאוד זמן.
ברגע שמם מסויים מוצלח במיוחד(מצליח לתפוס עליונות על שאר המחשבות והוא זה שנתקע במוח), סימן שהוא מאופיין ביכולת הישרדות גבוהה (המאפיינים האלה גם עדיין לא ברורים לחלוטין), אז הוא מתחיל לשכפל את עצמו. אנחנו מתחילים לדבר עם הרעיון, לזמזם את השיר ומדביקים אנשים אחרים במם הזה.
אנשים שאוהבים לדבר הרבה, הם חממה לממים והם המפיצים העיקריים שלהם. שימו לב לחברים שכל הזמן זורקים איזה משפט או ביטוי ואח"כ כולם בחברה נדבקים בביטוי הזה ומשתמשים בו לאורך הרבה מאוד זמן (שנים).
נהוג לחשוב שממים בצורתם שתיארתי, לא עוזרים בשום צורה לתוכנית הגנטית שלנו, כי דורשים מאתנו הרבה מאוד כח מיותר. אנחנו חושבים יותר מדי על שטויות, מדברים יותר מדי על שטויות ואין לזה שום ערך מוסף. אך אני נוטה לחשוב שישנם ממים המקדמים את האבולוציה, כמו רעיונות מדבקים אשר מניעים את האנשים לעשות דברים, לחקור, להגיע להשגים.
בלי לפרט כאן את כל התהליך, ההנחה הסופית כרגע, היא שממים מעודדים את שכפול הגנום.
זוהי תרבות סוציאלית שמשפיעה על התרבות הביולוגית של המבנה שלנו.
אהבת? שתף בפייסבוק:
להגיב על הפוסט
